מרדכייב נ' המגן חברה לביטוח בע"מ-פ"ת ואח'

פסק דין

1.בפני תביעה אשר הוגשה מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975, ועניינה נזקי התובע בגין תאונת דרכים אשר ארעה ביום 16.10.07 בבת ים (להלן: "התאונה").

2. על פי התביעה, נפגע התובע בחלקי גוף שונים בעקבות התאונה, על כן ביקש מינוי מומחים רפואיים שונים ועל כן תבע את נזקיו.

3. לבדיקת טענותיו הרפואיות של התובע מינה בית המשפט את פרופ' ענת לבנשטיין, מומחית ברפואת עיניים, אשר מצאה כי לתובע אין נכות צמיתה, לא בתחום העיניים אשר טען לגביו ואף לא בקשר לצלקת אשר נגרמה לו כתוצאה מהתאונה, בפניו.

4. לאחר שהוגשה חוות דעת המומחית ואף הוגשו תחשיבי נזק מטעם הצדדים, נערך נסיון להביא לסילוק התביעה על פי הצעת בית המשפט, אלא שנסיון זה לא צלח ועל כן נשמעו הראיות. בשלב הראיות נשמעה רק עדותו של התובע.

5. התובע טען כי כתוצאה מהתאונה סבל מנזקים של אובדן הכנסה, שכן נאלץ להעדר מעבודתו חודש וחצי של ימי מחלה; כי נגרם לו נזק תמידי הקשור למראיתו ולסבל רב כתוצאה מהתאונה, אשר מונעים ממנו להשתלב בשוק העבודה וגורמים לאובדן שכר; כי נגרם לו נזק של כאב וסבל בשיעור המירבי שניתן לפסוק בנסיבות, דהיינו על פי חישוב של 10% נכות. התובע אף טוען להחזר הוצאות.

הנתבעת טוענת מנגד כי לא הוכחו הפסדים מיוחדים או נזקים מיוחדים.

לטענתה לכל היותר זכאי התובע לפיצוי בגין כאב וסבל וזאת בהתחשב בצלקת לא משמעותית שבודאי אינה מקנה את הפיצוי המירבי שנתבע.

6. הראיות נשמעו במחלוקת האמורות.

במהלך שמיעת עדות התובע הוברר כי בניגוד לאמור בתצהירו, לא עבד באופן רציף לפני התאונה וכי למעשה מעולם לא עבד באופן מסודר ורציף.

התברר מתוך הראיות שצורפו (מוצג נ/1) כי כחודש וחצי לפני התאונה, התובע כלל לא עבד.

גרסת התובע לגבי עבודה חלקית ללא תלוש משכורת בתקופה זו לא נשמעה משכנעת. שוכנעתי לפיכך, כי בעת התאונה התובע לא עבד וממילא לא הוכח אובדן הכנסה בתקופת ימי המחלה. תקופת ימי המחלה שהוכחה היתה בת 15 יום, ואף בכך שוני מגרסת התובע, אך כאמור, לא הוכח אובדן הכנסה גם לגבי תקופה זו.

טענת התובע לגבי פגיעה בכושר עבודתו לעתיד אינה יכולה להשמע, מקום שלא הוכרה לו כל נכות רפואית כתוצאה מהתאונה. אף יצויין כי נוכח הסטוריית התעסוקה אשר הוכחה, בוודאי לא הוכח קשר סיבתי בין תקופות אי העסקתו של התובע לתאונה.

7. טענות לגבי הוצאות שונות היה על התובע להוכיח באמצעות ראיות. כל שהוכיח התובע היה כי הוציא כ- 30 ₪ בקשר לטיפולים בקופת חולים. אניח, הגם שלא הוכח כראוי, כי נגרמו לתובע הוצאות נוספות כטענתו לענין נסיעות, חבישות ועוד והנני אומדת את הוצאותיו הכלליות בסך 1,000 ₪ בערכי יום מתן פסק הדין.

8. על פניו של התובע, מעל לעינו הימנית ולאורך המצח צלקת בגון עור פניו. הצלקת אינה רחבה ואינה בולטת ואף קשה להבחין בה. אין המדובר בצלקת מכוערת המכערת את פניו. המדובר בכל זאת בצלקת ארוכה המצויה במקום חשוף במצחו.

לא נקבעה נכות צמיתה בקשר לצלקת זו.

בכל זאת סברתי כי פגיעת התובע, אשר הותירה בפניו צלקת, מצדיקה קביעת פיצוי בגין כאב וסבל, אותו הנני מעמידה על סך 10,000 ₪. בקביעת סכום זה התחשבתי בכאב ובאי הנוחות שהיו קשורים בכלל הפגיעות כתוצאה מהתאונה, בתקופת אי הכושר, בחבישות חוזרות ועוד.

9. לפיכך, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בגין נזקיו בתאונה בסך 11,000 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. יש לשלם סכום זה בתוך 30 יום.

10. ב"כ הנתבעת עתרה לחייב את התובע בהוצאות המומחית, לאחר שטענתו לקיום נכות נדחתה בחוות דעתה, אשר מומנה על ידי הנתבעת. הגם שיש טעם בטיעון לענין זה, לא

ראיתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות כאמור בתיק זה, הן משום שחוות הדעת נדרשה לכאורה נוכח הצלקת והן בהתחשב בפער שבין תוצאת פסק הדין להמלצות קודמות לסילוק התביעה, שהתחשבו במרכיבים שלא הוכחו בראיות.